מה בין אות למופת

מה בין אות למופת

לאות ומופת יש הגדרות שונות

"כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (ז,ט).

וזו לשון רש"י "מופת - אות, להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם".

בפרשות שמות, וארא ובא מופיעות, בנוסף לפסוק זה, המילים אות ומופת מספר רב של פעמים ועלינו להבין את ההבדל בין שתי מילים אלו, ומדוע התורה נוקטת פעם מילה זו ופעם מילה זו.

צריך לברר מהי ההגדרה של אות ומהי ההגדרה של מופת.

גם בספר דברים מוזכרים אות ומופת ככתוב "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת..." (יג,ב), וכתב על כך רש"י שם "אות - בשמים כענין שנאמר בגדעון...; או מופת - בארץ...".

משמע מרש"י הנ"ל, שגם אות וגם מופת הם רק סימנים, הוכחות על משהו, לדוגמא: שהנביא הנ"ל הוא נביא אמת, וכל ההבדל ביניהם הוא, האם זה סימן בשמים או סימן בארץ.

אמנם הגדרה זו לא מסתדרת במספר מקומות, כגון בפרשת שמות לגבי שלשת האותות שמרע"ה אמור לעשות לפני בני ישראל: המטה שיהפך לנחש, היד שתהפך למצורעת ותתרפא והמים שיהפכו לדם ויחזרו להיות מים. כל האותות הללו נעשו בארץ ולא בשמים, לעומת אצל גדעון שהיה מדובר על גשם שהוא יורד משמים, ואף על פי כן התורה קוראת להם אות ולא מופת ככתוב בפסוקים ח-ט בפרק ד'.

הגדרה זו גם סותרת הגדרה אחרת של רש"י בספר דברים (ד,לד) וזו לשונו "באותות - בסימנין, להאמין שהוא שלוחו של מקום כגון מה זה בידך; והמופתים - הם הפלאות, שהביא עליהם מכות מופלאות".

כעין הגדרה זו של אות כתב הרמב"ן על פרשת נביא השקר וזו לשונו "ענין אות סימן על דבר שיהיה אחרי כן...". כך גם מוכח מדברי רש"י בפרשתנו (ז,ט), שהפרוש של אות הוא סימן.

אמנם יש מחלוקת בין הרמב"ן שם לבין שיטת רש"י .

שיטת הרמב"ן

עולה מדברי הרמב"ן בספר דברים (יג,ב) שבין אות ובין מופת הם סימנים והוכחות על משהו, וכל ההבדל ביניהם הא רק בסוג הסימן. אות, הוא הוכחה על ידי גילוי העתיד, לדוגמא: שמחר יבא ארבה וחסיל, והוא מלשון "אתה", דהיינו בא (דברים לג,ב), שהנביא אומר שמחר יבא כך וכך. לעומת זאת, מופת הוא הוכחה על ידי עשיית נס ופלא, מלשון פליאה, נס שמפליא אנשים. ומילה זו הושאלה לכל דבר מוזר שמפליא אנשים גם ללא שינוי הטבע, כגון שהנביא הולך יחף.

וממשיך הרמב"ן "והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה למחר יהיה האות הזה, והיו שם מופתים, שיעשו בחדוש בלי שיקדימו להודיע בו".

לפי שיטה זו, מדוע הנס שהמטה נהפך לנחש נקרא אות כאשר מרע"ה עשה אותו לעיני בני ישראל אבל נקרא מופת כאשר עשה אותו לפני פרעה כמצוטט בתחילת דברינו? הסביר הרמב"ן שם וזו לשונו "קראו אות כאשר הודיע בו לישראל, וקראו מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחדוש".

נלע"ד בעזה"י לבאר כוונתו כך: כאשר מרע"ה עשה את הנס לפני בני ישראל, אהרון הקדים וסיפר להם את כל דברי ה' אל משה, גם על כך שה' צווה את משה לעשות להם נס עם המטה ושהוא יעשה להם נס זה מיד, וכמו שכתוב "וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האתת לעיני העם" (ד,ל). וממילא זה נכנס להגדרה של גילוי העתיד. אולי זו הסיבה שכתוב באותות של הנחש והיד המצורעת "לקל האת", כיון שאהרן אמר לבני ישראל את האות. לעומת זאת, כאשר משה ואהרן עשו את הנס לפני פרעה כתוב "ויבא משה ואהרן... ויעשו כן... וישלך אהרן את מטהו..." (ז,י), ולא כתוב שאמרו לפרעה שיעשו כך וכך, ומשמע שלא אמרו לו לפני כן מה יעשו אלא מיד זרקו את המטה והוא נהפך לתנין.

שיטת רש"י - הכלל

נלע"ד בעזה"י שההגדרה של אות ומופת היא כמו שכתב רש"י בספר דברים (ד,לד) שצוטט לעיל, שאותות הם סימנים והוכחות, ואילו מופתים הם דברים מופלאים. שתי הגדרות אלו אינן מדברות באותו מישור ולכן אין הן מנוגדות, ולפעמים אות הוא גם מופת, ומופת הוא גם אות.

לפי הבנתנו בפרוש הרמב"ן, המילים אות ומופת מדברות באותו מישור, שתיהן עוסקות בסוג הנס. וכן לכאורה בשיטת רש"י בדברים (יג,ב), שתי ההגדרות עוסקות באותו מישור, אבל לא כן הוא לפי הסברנו בשיטת רש"י.

ההגדרה של אות היא: סימן והוכחה. לפעמים סימן זה יהיה על ידי גילוי העתיד ולפעמים על ידי נס בשינוי הטבע, אבל תמיד מטרתו תהיה להוכיח משהו. ההגדרה הקבועה של מופת היא: נס ופלא של שינוי הטבע. בחלק מהפעמים, מטרתו של נס שנקרא "מופת" תהיה כדי להוכיח משהו [סימן] ולפעמים מטרתו תהיה כדי להעניש או מטרות עצמיות אחרות.

דוגמאות כלליות

לדוגמא: כאשר מרע"ה בא לפני בני ישראל ורצה להוכיח להם שה' דיבר אליו, הוא עשה מספר ניסים ונהפך המטה לנחש והיד נצטרעה ונתרפאה. כיון שמטרת ניסים אלו היתה להוכיח שה' דיבר אל מרע"ה, הם נקראו "אות". לעומת זאת, המכות המופלאות שבאו על המצרים, עיקר מטרתם היתה לרכך את לב פרעה ולב עבדיו על מנת שישחררו את בני ישראל, וכן להעניש אותם על כל מה שהתעללו בבני ישראל [במדרשי חז"ל מבוארים החטאים של המצרים שעליהם נענשו, כל חטא והמכה הראויה לו], ולכן רובן של מכות אלו נקראות "מופתים".

לחלק מהמכות היתה מטרה נוספת, והיא על מנת ללמד את המצרים ואת בני ישראל שה' שולט בארץ, ועם ישראל הוא עם מיוחד וכו', כפי שיתבאר בהמשך בעזה"י.

בפרשות שמות, וארא ובא מופיעות המילים אות ומופת במספר רב של מקומות, פעם כתוב אות ופעם כתוב מופת, פעם מוזכרות שתיהן ביחד ופעם רק אחת מהן, לפי שיטת רש"י הדברים יובנו בעזה"י בצורה יפה.

באור חלק מהפסוקים

פ"ג פס' יב: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". בהסבר פסוק זה ישנן מספר שיטות [עיין רש"י], אמנם לפי כל השיטות, הפרוש של המילה אות הוא סימן והוכחה, ולא דבר מופלא.

פ"ד פס' א-יז: פסוקים אלו מדברים על הניסים שמרע"ה צריך לעשות לפני בני ישראל כדי שיאמינו שהוא שלוחו של מקום. התורה קוראת לניסים אלו אותות כיון שעיקר ענינם הוא להוכיח לבני ישראל שמרע"ה הוא שלוחו של הקב"ה, וסוג ההוכחה [גילוי עתיד או שינוי טבע] אינו חשוב כל כך.

פ"ד פס' כא: "בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה...".

וזו לשון רש"י "לא על שלשה אותות האמורות למעלה... אלא מופתים שאני עתיד לשום בידך במצרים, כמו כי ידבר אליכם פרעה וגו'...".

כלומר, רש"י דייק את פירושו גם משינוי הלשון של התורה, שאת שלשת הניסים קראה אותות ואילו כאן הקב"ה אמר למרע"ה לעשות מופתים. כדי לרמוז דבר זה פתח רש"י בדבריו במילה אותות והמשיך במילה מופתים.

פ"ד פס' כח-ל: "ואת כל האתת אשר צוהו... ויעש האתת לעיני העם". הכוונה בפסוק זה לשלשת האותות שנעשו כדי להוכיח שמרע"ה הוא שלוחו של הקב"ה, ולכן הם נקראו "אותות".

פ"ז פס' ג: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים". בפסוק זה נכתבו גם אותות וגם מופתים, כיון שמטרתם העיקרית של חלק מעשר המכות היתה להוכיח דברים מסוימים, ואילו מטרתם העיקרית של חלק אחר מהמכות היתה לרכך אל לב פרעה ועבדיו שישחררו את העם וכן להעניש את המצרים על חטאיהם, ולא להוכיח על דברים אחרים.

פרעה והמופת

פ"ז פס' ט: "כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת... קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין".

וזו לשון רש"י "מופת - אות, להודיע שיש צורך [יכולת] במי ששולח אתכם".

כוונת רש"י לכך, שבפסוקנו כוונת התורה במילה מופת היא לאות וסימן. כיוון שבדרך כלל כאשר כוונת התורה לסימן היא כותבת "אות" ולא "מופת", הוצרך רש"י להדגיש שבפסוק זה כוונתה לאות אף על פי שכתוב מופת. לפי מה שכתבנו לעיל בשיטת רש"י דבר זה יובן היטב. לפי דברינו לעיל, המילה "מופת" יכול גם לשמש במשמעות של סימן והוכחה למשהו, ואכן, לפעמים התורה משתמשת במילה מופת למשמעות של אות, וכמו בפסוק זה. ברור מהקשר הפסוק, שפרעה ירצה לקבל הוכחה שיש כח באלקי משה ואהרון לעשות ניסים.

אמנם עדיין צריך להבין מדוע התורה שינתה מדרכה וכתבה מופת ולא כתבה אות, מה רצתה התורה להדגיש לנו באומרה מופת ולא אות?

נלע"ד בעזה"י להסביר שהקב"ה הודיע למרע"ה מראש, שפרעה לא יסתפק באות רגיל, שהוא גם יכול להיות נבואה על העתיד, אלא הוא ירצה דבר פלאי של שינוי בריאה. כמו כן, פרעה ירצה נס מידי ולא שיעבור זמן עד שיתקיים. זו הסיבה שהקב"ה אמר למרע"ה "מופת" ולא אות, על מנת שלא יחשוב שמספיקה תהיה נבואה על העתיד.

וזו לשון מדרש תנחומא ישן (וארא יב.) "...אמר להם הקב"ה עד שלא תלכו אצלו אני אומר לכם מה שהוא עתיד לעשות ושואל לכם, כי ידבר אליכם פרעה, אלא הוו זהירין ואמרת אל אהרן קח את מטך".

כלומר, הקב"ה הכין את מרע"ה ואהרון לקראת המפגש עם פרעה, ולכן אמר להם שפרעה יבקש מהם הוכחה על כך שיש כח בידי אלקיהם. מדוע צריך הכנה זו? לפי דברינו בהסבר רש"י ניחא, כיוון שאם פרעה יסתפק רק בהוכחה על ידי גילוי העתיד לא צריך לקחת את המטה שבו נעשים הניסים בשינוי הטבע, כיון שמרע"ה יכול להגיד לפרעה על דבר שיקרה בעתיד הקרוב, אבל כיון שפרעה ירצה שינוי הטבע צריך לקחת את המטה כדי שיהפך לנחש. וזו כוונת המדרש בכותבו "הוו זהירין... קח את מטך".

 

מופת - אות בארץ

הסבר אחר: כוונת הקב"ה היתה שפרעה יבקש אות בארץ ולא בשמים (עפ"י רש"י בספר דברים יג,ב שצוטט לעיל), ולכן כתוב "מופת". על מנת תרץ את הסתירה לכאורה בין דברי רש"י בספר דברים (יג,ב) לבין דברי רש"י האחרים, נלע"ד בעזה"י להסביר כך: כאשר המילה מופת משמשת בתור אות וסימן, משמעותה, הוכחה של שינוי הטבע בארץ ולא בשמים. ואכן, בפסוקים בספר דברים שעליהם דברי רש"י נאמרו, המילה "מופת" משמשת כאות וסימן, עיין שם. והודיע הקב"ה למרע"ה ואהרון שפרעה יבקש מהם הוכחה, והוא ירצה הוכחה בארץ ולא בשמים, כדי להכין אותם לקראת המפגש כדברי המדרשים, ולכן עשה להם את המופת עם הנחש שהוא בארץ.

ומדוע שפרעה ירצה נס דוקא בארץ? אולי יש לזה הסברים עמוקים אבל אפשר לתת תשובות פשוטות:

א. פרעה ירצה נס מיידי בתוך הארמון שלו ולא ירצה לצאת החוצה ולא ירצה לסמוך על משרתים שיספרו לו על הנס שיעשה בשמים.

ב. פרעה יחשוש שנס בשמים שרואים אותו מרחוק שייך בו יותר רמאות ואחיזת עיניים מאשר נס בארץ שנעשה מול עיניו ממש.

ג. פרעה ירצה להראות למרע"ה שגם חרטומיו יכולים לעשות כן ואם זה יהיה נס בשמים גם הם יצטרכו לעשות נס בשמים ולכך אין להם כח.

יש מחלוקת ראשונים האם לחרטומי מצרים היה כח כישוף אמיתי והם עשו דברים מופלאים או שהכל היה רק אחיזת עיניים. לפי מאן דאמר שהכל היה רק אחיזת עיניים, ההסבר האחרון שאמרנו מאד מובן.

המשך באור הפסוקים העוסקים במכות מצרים

פ"ח פסוקים יח-יט: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן[מכת ערוב]... למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ... למחר יהיה האת הזה". כיוון שההפליה בין ארץ מצרים לארץ גושן היתה כדי שפרעה ידע שה' נמצא בקרב הארץ, מכת הערוב נקראת "אות". לעומת זאת, במכת הדבר בפ"ט פסוקים ד-ה כתוב "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים... מחר יעשה ה' הדבר הזה". לא כתוב "האות הזה" כמו שכתוב בערוב, כיוון שהתורה לא כתבה שמטרת המכה הייתה כדי להוכיח משהו.

בפשטות, מכות הצפרדע והכינים יקראו מופת ולא אות, לעומת מכת הדם שתקרא אות כיוון שכתוב בה במפורש שמטרת המכה היא "בזאת תדע כי אני ה'" [בהמשך נציג הבנה אחרת בעזה"י].

פ"י פסוקים א-ב: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו... ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'".

וזו לשון מדרש ילקוט מעין גנים כת"י (הובא ב"תורה שלמה") "שתי אותות שנשארו והן מכת ברד ומכת בכורות".

מנין למד המדרש שהכוונה רק למכות ברד ובכורות? לפי שיטת רש"י הדברים מובנים מאד ונפלאים מאד. פסוקים אלו מדברים על מכות שבהן הקב"ה הכביד את לב פרעה וכמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", והן רק חמש מכות אחרונות: שחין, ברד, ארבה, חושך ובכורות (עיין ברש"י ז,ג). מתוך חמש מכות אלו, רק בברד ובבכורות התורה כותבת שמטרתן היא להוכיח דבר מסוים. בברד כתוב "בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ" (ט,יד), ובמכת בכורות כתוב "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (יא,ז), ואילו בשחין, ארבה וחושך לא כתוב מעין דברים אלו, ולכן מסתבר, שעיקר מטרתם היתה להעניש את המצרים.

כעת המדרש מובן מאד. הפסוק מדבר על "אותות" שבתוך חמש המכות האחרונות שבהם ה' מכביד את לב פרעה, דהיינו על מכות שמטרתם העיקרית היא להוכיח משהו. מתוך חמשת המכות, רק הברד והבכורות עונות להגדרת "אות" לפי הסברנו בשיטת רש"י.

מטרת הכבדת לב פרעה

אמנם עדיין צריך להבין לפי המדרש הנ"ל, מדוע הקב"ה דיבר רקעל שתי מכות אלו ולא על כל חמשת המכות, הרי בכל חמשת המכות האחרונות הקב"ה חיזק את לב פרעה.

תשובה לדבר זה נעוצה בהבנת הסיבה שהקב"ה חיזק את לב פרעה. לשאלה זו נזקקו הרבה מגדולי הדורות הראשונים, ונצטט את דברי קדשו של רש"י ונראה עד כמה דבריו מדוקדקים להפליא.

על הפסוק "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (ז,ג) כתב רש"י "מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עכו"ם לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורתי, וכן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות עובדי אלילים כדי שישמעו ישראל ויראו...".

כלומר, הסיבה שהקב"ה מחזק את לב הרשעים היא כדי שיוכל להביא עליהם עוד מכות מופלאות וממכות מופלאות אלה ילמדו ישראל ושאר העולם את גבורתו של הקב"ה. כלומר, זוהי מטרה חינוכית, חיובית ולא נקמה.

דבריו של רש"י כתובים בעצם בפסוקים שאנו עוסקים בהם כעת "כי אני הכבדתי את לבו... למען שיתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (י,א-ב). הרי שהתורה אומרת במפורש, שמטרת הכבדת הלב היא על מנת לתת אותות וזה על מנת שידעו ישראל "כי אני ה'".

כעת נבין את מה ששאלנו לעיל - מדוע הקב"ה הזכיר בדבריו אל מרע"ה רק את האותות [ברד ובכורות]. בפסוקים אלו, הקב"ה מסביר למרע"ה מדוע הוא מכביד את לב פרעה ככתוב "הכבדתי... למען", והתשובה לזה היא בעיקר בשביל האותות ולא בשביל המופתים. מטרת האותות היא להוכיח יסודות אמונה חשובים לישראל ולעולם: בברד "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"[עיין תוספת הסבר בפרשת בא], ובבכורות "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל"[עיין תוספת הסבר בפרשת בא בסוף המאמר כה אמר ה']. וזה מה שהפסוק אומר "כי אני הכבדתי את לבו... למען שתי אתתי אלה בקרבו", הכבדה בשביל האותות, המלמדים את כל העולם יסודות אמונה חשובים ביותר.

בפסוקים אלו מתואר מסר נוסף שנלמד ממופתי מצרים וגם לשמו הוכבד לב פרעה. המסר הוא, שיש דין ויש דיין והקב"ה מעניש הרשעים, ככתוב "ולמען תספר באזני בנך... את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (י,ב). בפסוק מוזכרים שני דברים שצריך לספר לדורות הבאים: א. ההתעללות [ענישה קשה] במצרים; ב. האותות, שעיקר מטרתם הייתה להוכיח "וידעתם כי אני ה'" ככתוב בהמשך הפסוק. אלא שהמסר שהקב"ה מעניש לרשעים לא נלמד מעצם הניסים והנפלאות שהיו, אלא מעצם העובדה שהמצריים נענשו. עיקר המטרה של השחין, חושך וארבה ושאר המופתים, הייתה להעניש את מצרים, וממילא למדנו מכך, שהקב"ה מעניש את הרשעים.

לפי הבנה זו בפסוק השני, הרי שלמילים "וידעתם כי אני ה'" יש משמעות כפולה כפי שהיא מופיעה בתורה במספר מקומות. משמעות אחת, ששם הוי'ה מתגלה בעולם, ודבר זה נלמד מהאותות. משמעות שניה, שה' מעניש הרשעים [עיין רש"י ו,ב שכך הסביר מילים אלו]. וזו לשון מדרש סדר אליהו רבה (פ"ח) "וידעתם כי אני ה' – אני נאמן לשלם שכר, ודיין לפורעניות".

מטרה לעומת מציאות עתידית

כעת יובן מדוע בפרק ז' פס' ג' כאשר הקב"ה מודיע למשה "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים", הוא מספר לו גם על האותות וגם על המופתים, ואילו בפסוקים בתחילת פרק י', הוא מזכיר רק אותות. ההבדל הוא, שבפסוק ג' בפרק ז', הקב"ה לא מסביר למרע"ה את הסיבה של ההכבדה אלא רק מודיע לו שהוא יקשה את לב פרעה ושהוא יכה את פרעה במצרים באותות ובמופתים, ואילו בפרק י' הקב"ה מספר למשה על מטרת ההכבדה ובזה אין מקום להזכיר את ה"מופתים", כיון שעשייתם לא היוותה סיבה להכבדת לב פרעה, אלא רק את האותות אשר מטרתם ללמד אותנו יסודות אמונה חשובים, וכן להזכיר את ההתעללות במצרים, דהיינו את עצם ענישת המצרים ביד קשה כראוי לרשעים, ולא את עצם הניסים שעל ידם נענשו.

רבות מופתי

פי"א פסוק ט: "ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים".

וזו לשון רש"י "[מופתי שניים, רבות שלשה (תוספת מאוחרת – מהדורה מדעית, מה"ק)] מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את המצרים".

מדוע רש"י פירש שהכוונה לשלושת הניסים הללו ולא למכת בכורות בלבד, שכך פירשו הראב"ע והרמב"ן ועוד, והקשו על פרוש רש"י מדיוקים בפשט הפסוקים? [עיין שם כיצד הסבירו "מופתי" בלשון רבים]. וכן לכאורה קשה על פרוש רש"י ממה שכתוב "בארץ מצרים" (שפתי חכמים). כמו כן, במדרשים שהובאו ב"תורה שלמה" יש שדרשו פסוק זה רק על מכת בכורות (מדרש הגדול) ויש שדרשו רק על הניסים שבים (דעת ר' נחמיה במדרש תנחומא ישן), ומדוע רש"י כתב שניהם?

לפי שיטת רש"י על פי הסברנו ומדרש ילקוט מעין גנים הדברים מובנים. כיוון שמכת בכורות נקראת בתורה אות ולא מופת ובפסוקנו כתוב מופת, לכן ודאי שכוונת פסוקנו היא לקריעת ים סוף וניעור מצרים שהם מופתים ולא אותות, ומטרתם העיקרית היתה להציל את בני ישראל ולהעניש את המצרים [אמנם כתוב "וידעו מצרים", אבל במאמר "מטרת הטבעת המצרים" בתחילת פרשת בשלח כתבנו, שאין הכוונה למטרת ההטבעה אלא לתוצאה הנובעת מההטבעה, עיין שם בהוכחות לכך].

ומכיוון שמהמילים "בארץ מצרים" מוכח, שמדובר גם על מכה בארץ מצרים ושעדיין לא נעשתה והיא מכת בכורות, לכן פירש רש"י שהכוונה לשלושת הניסים הנ"ל, והשתמשה התורה בלשון מופת גם למכת בכורות אגב שהשתמשה בו לקריעת ים סוף וניעור המצרים בים. כלומר, כתבה "מופתי", כדי שלא נחשוב שהכוונה היא רק למכת בכורות, וכתבה "בארץ מצרים" על מנת שלא נחשוב שהכוונה רק לשני הניסים שנעשו בים.

מופתים לפעמים כוללים אותות

פי"א פסוק י: "ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה". מדוע התורה כתבה רק "מופתים" ולא כתבה "אותות ומופתים", הרי בפסוק זה כוונתה לכלל מכות מצרים? יובן בעזה"י על פי מה שכתבנו, שהמילה "מופתים" יכולה גם לכלול אותות, כאשר האותות הם ניסים של שינוי טבע ולא גילוי על העתיד. ואף על פי שבדרך כלל התורה מייחדת שם לניסים שנעשים לשם מטרה חינוכית וקוראת להם "אותות", כיוון שבפסוקנו התורה קצרה, לכן כתבה מופתים וכיוונה לכלול בכך גם את האותות.

ומנין לנו שבפסוקנו התורה קצרה? על פי דברי רש"י על פסוקים אלו, וזו לשונו "כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה שאחריה", ומכיוון שאין בפסוק זה צורך עצמי [על פי דרך הפשט] קצרה התורה כאן וכללה את כל הניסים במילה "מופתים".

בדרך אגב נביא מספר "יוסף הלל" בהסבירו את כוונת רש"י "לסמכה לפרשה שאחריה". הפרשה שאחריה היא פרשת החודש ושם כתוב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן", ומדוע זכה אהרון שפרשה זו תאמר לו? כתב על כך רש"י "בשביל שאהרון עשה וטרח במופתים כמשה חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה שכללו עם משה בדיבור" (יב,א), ולכן כתבה התורה בפסוק למעלה מפרשה זו שמשה ואהרון עשו את כל המופתים וטרחו בהם.

תשובה אחרת נפלאה

בחסדי ה' עלי התעוררה במחשבתי תשובה אחרת מדוקדקת היטב בפסוקים. כאשר מתבוננים בפסוקים רואים, שרק בארבע מכות נאמר "בעבור תדע" או "למען תדע".

בהסרת הצפרדעים כתוב "ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלקינו"; במכת הערוב כתוב "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"; במכת הברד כתוב "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" ובמכת בכורות כתוב "למען תדעון אשר יפלה ה'...". ואפילו במכת הדם כתוב רק "בזאת תדע כי אני ה'...", ולא כתוב שמטרת המכה היא על מנת שפרעה ידע, אלא כתוב שעל ידי המכה פרעה ידע "כי אני ה'", ומשמע שעיקר המטרה היא אחרת, או להעניש את המצרים או לרכך את לבם.

אם כן יוצא, שרק ארבע המכות הללו הן אותות וכל השאר הן מופתים רגילים. על פי זה יובן מדוע התורה לא כתבה בפסוקנו "אותות", כיוון שבפסוק זה היא מדברת על ניסים שנעשו על ידי משה ואהרון, ואילו אף אחד מהאותות לא נעשה על ידי אהרון, אלא רק חלק מהמופתים. [וגם אז בתור שליחו של מרע"ה ומחליפו, ומרע"ה בא איתו אל פרעה, ולכן כתוב שנעשו גם על ידי משה]. אילו התורה הייתה כותבת "ומשה ואהרן עשו... אותות ומופתים" היה זה לא מדויק, כיון שאהרן לא עשה אותות כלל וכלל. הסרת הצפרדעים נעשתה על ידי צעקה של מרע"ה לקב"ה; מכות הערוב ובכורות נעשו על ידי הקב"ה בלבד, כאשר הסרת הערוב נעשתה בתפלת משה; מכת הברד נעשתה על ידי שמרע"ה נטה את ידו על השמים והסרתו בתפלת משה.

ומדוע פסוק זה עוסק דוקא בניסים שעשה גם אהרון? הדברים יבוארו על פי רש"י שציטטנו לעיל בתרוץ הקודם, שהתורה כתבה פסוק זה כדי להסמיכו לפרשת החודש ללמדנו שלפי שאהרן טרח במופתים זכה ונכלל עם מרע"ה בדיבור. וכיוון שאהרן טרח ועשה רק את המופתים לכן כתבה התורה רק מופתים. דברים אלו מדוקדקים היטב בלשונו הקדושה של רש"י שכתב "עשה וטרח במופתים".

נביא שנותן אות או מופת

ספר דברים פי"ג פסוקים ב-ג: "כי יקום בקרבך נביא... ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם". ברור ממשמעות הפסוק שהכוונה במילה "מופת" היא לאות ולסימן, שהנביא נותן הוכחות לכך שאלקים כביכול דבר אליו ללכת לעבוד עבודה זרה. לפי מה שכתבנו בבאור שיטת רש"י הדבר מובן, כיוון שהמילה מופת ענינה דבר מופלא, נס, ולפעמים היא יכולה גם לשמש בתור אות והוכחה למשהו.

אלא שצריך לברר, אם כן, מה ההבדל בין אות למופת בפסוקנו, הרי שניהם משמשים כסימנים ואותות בפסוקים אלו? כמו כן צריך להבין מדוע התורה חרגה מהכלל והשתמשה במילה מופת במשמעות של אות?

נלע"ד בעזה"י שעל השאלה הראשונה ענה רש"י בדבריו, שאות הוא בשמים ומופת הוא בארץ, ובשניהם מדובר על הוכחות שנותן נביא השקר שכביכול נגלה אליו אלקים.

את השאלה השניה נלע"ד בעזה"י תרץ כך: התורה רצתה לומר, שלכל נס תחת השמים שהנביא יעשה מהשמים למעלה ועד הארץ למטה, לא תשמע אליו. ואם היתה כותבת "ונתן אליך אותות" ולא כותבת "אות או מופת", היה אפשר לחשוב שמדובר דוקא בסוג אחד של הוכחות, ולכן כתבה "אות או מופת" על מנת לכלול את כל סוגי האותות.

הסבר אחר: אם היתה כותבת רק "אות" היה מקום לטעות ולחשוב שדוקא ניבוי העתיד לא מהוה הוכחה מספקת אבל אם הנביא יעשה "מופת", דהיינו שינוי טבע בתור הוכחה לנבואתו, אזי תשמע לו ח"ו, ולכן כתבה "או מופת" שאפילו שיעשה את הנס המפליא ביותר - לא תשמע לו.